ב-20
בטון בסיסי לאלמנטים לא נושאים: בטון רזה מתחת ליסודות, מילויים, שבילים קלים ומשטחי עבודה. הוא זול מעט יותר, אך אינו מתאים לאלמנטים מבניים בבנייה חדשה.

דרגות חוזק, חשיפה, שקיעה ותוספים, ואיזה בטון מתאים לרצפה, ליסוד, לתקרה ולחניה.
כשמזמינים בטון ממפעל, לא אומרים רק "שמונה קוב". צריך לציין דרגת חוזק, דרגת חשיפה, שקיעה וגודל אגרגט. הכרת סוגי בטון עוזרת לקרוא הצעת מחיר, להבין את התוכנית ולוודא שמה שמגיע לאתר הוא בדיוק מה שהמהנדס תכנן.
בטון הוא תערובת של ארבעה רכיבים בסיסיים: צמנט, מים, אגרגט דק (חול) ואגרגט גס (חצץ או "סומסום", "עדשים" ו"פוליה" בשפת השטח). היחס בין הרכיבים, ובעיקר היחס בין המים לצמנט, הוא שקובע את החוזק. פחות מים ביחס לצמנט פירושו בטון חזק וצפוף יותר, אבל גם קשה יותר לעבודה.
בישראל, הדרישות לבטון מוכן מוגדרות בתקן ת"י 118, והתכן המבני נעשה לפי ת"י 466. המפעלים מייצרים את הבטון לפי מפרט, ובאתר לוקחים דגימות לבדיקות חוזק כדי לוודא שהבטון עומד בדרישות.
מדריך זה הוא חלק ממדריך בטון הכללי שלנו, ומתמקד בשאלה אחת: איזה בטון להזמין ולמה.

הסימון ב-20, ב-30, ב-40 או ב-50 מציין את החוזק האופייני ללחיצה של הבטון, במגה-פסקל, שנמדד על דגימות אחרי 28 ימים. ב-30, למשל, הוא בטון שלפחות 95% מהדגימות שלו יעמדו בלחץ של 30 מגה-פסקל. ככל שהמספר גבוה יותר, הבטון חזק יותר, צפוף יותר ובדרך כלל גם יקר יותר.
בטון בסיסי לאלמנטים לא נושאים: בטון רזה מתחת ליסודות, מילויים, שבילים קלים ומשטחי עבודה. הוא זול מעט יותר, אך אינו מתאים לאלמנטים מבניים בבנייה חדשה.
הסטנדרט בבנייה למגורים. משמש ליסודות, רצפות, עמודים, קירות ותקרות בבתים פרטיים, וגם לחניות ומשטחים. רוב הקובים שנוצקים בישראל הם ב-30.
לאלמנטים בעומס גבוה, לבניינים רבי קומות, לרצפות תעשייתיות ולסביבה אגרסיבית כמו קרבה לים, שבה נדרש בטון צפוף שמגן על הברזל.
בטון בחוזק גבוה לעמודים דקים בבניינים גבוהים, לגשרים ולאלמנטים טרומיים. נדרש בו פיקוח קפדני על התערובת, על היציקה ועל האשפרה.
מבחינת מחיר, ההבדל בין הדרגות אינו דרמטי ביחס לעלות הפרויקט כולו. בטון ב-30 עולה בהערכה כ-380-470 ₪ לקוב לפני מע"מ, ב-20 מעט פחות וב-40 יותר. לפירוט מלא ראו את עמוד מחיר יציקת בטון.
חוזק הוא רק חצי מהסיפור. בטון שנמצא בתוך הבית, בתנאים יבשים ויציבים, חשוף להרבה פחות סיכונים מבטון של מרפסת מול הים או של יסוד בקרקע עם מלחים. לכן התקן מגדיר דרגות חשיפה, והן משפיעות על דרגת החוזק המינימלית, על היחס בין מים לצמנט ועל עובי כיסוי הבטון מעל הברזל.
בפשטות, ככל שהסביבה אגרסיבית יותר, נדרש בטון צפוף יותר וכיסוי עבה יותר. באזורי חוף, במרחק של עד כמה קילומטרים מהים, הרסס המלוח חודר לבטון ומחליד את הברזל. בקרקעות עם סולפטים נדרש לעיתים צמנט מיוחד. ובאלמנטים שנמצאים במגע עם מים, כמו בריכות ומאגרים, נדרש בטון אטום.
דרגת החשיפה נקבעת על ידי המהנדס ומופיעה בתוכניות. כשמשווים הצעות מחיר, ודאו שכל ההצעות מתייחסות לאותה דרגה, כי זהו פער מחיר שקל לפספס.
שקיעה היא מדד לעבידות, כלומר עד כמה הבטון הטרי זורם ונוח ליציקה. בודקים אותה בקונוס מתכת: ממלאים, מרימים ומודדים בכמה סנטימטרים התערובת שקעה. בישראל מקובלות דרגות שקיעה כמו 4, 5 ו-6. דרגה 5 נפוצה ביציקות רגילות עם משאבה, ודרגה 6 משמשת לאלמנטים צפופי ברזל או לבטון שצריך לזרום למקומות קשים.
גודל האגרגט המרבי נבחר לפי עובי האלמנט וצפיפות הברזל. אגרגט של 19 מ"מ מתאים לרוב היציקות, ואגרגט של 25 מ"מ ויותר משמש באלמנטים מסיביים. כשהברזל צפוף או שהאלמנט דק, בוחרים אגרגט קטן יותר כדי שהבטון יעבור בין המוטות.
הוספת מים באתר כדי "לשפר שקיעה" היא טעות קלאסית. היא אמנם הופכת את הבטון לנוזלי, אבל מעלה את היחס בין מים לצמנט ומורידה את החוזק. את השקיעה מתאימים במפעל, בעזרת תוספים.

תוספים הם חומרים כימיים שמוסיפים לתערובת במנות קטנות כדי לשנות את התנהגות הבטון. הנפוצים ביותר הם מפחיתי מים (סופר-פלסטיסייזרים) שמשפרים זרימה בלי להוסיף מים, מעכבי התקשות ליציקות ארוכות ובימים חמים, מאיצי התקשות לחורף, תוספי אטימות לבטון שבמגע עם מים וסיבים שמפחיתים סדקי התכווצות פלסטית. כל תוסף מוסיף לעלות הקוב, ולכן מזמינים אותו רק כשיש לו תפקיד ברור.
הטבלה הבאה מסכמת את הבחירות הנפוצות בפרויקטים פרטיים ובבנייה קלה. היא נועדה להתמצאות בלבד: בכל אלמנט נושא, סוג הבטון ודרגת החשיפה נקבעים בתוכנית המהנדס.
| אלמנט | דרגת חוזק | שקיעה נפוצה | הערות |
|---|---|---|---|
| בטון רזה מתחת ליסודות | ב-15 עד ב-20 | 4 | שכבה של 5-10 ס"מ |
| יסודות ורפסודות | ב-30 | 5 | לעיתים צמנט עמיד סולפטים |
| רצפה על הקרקע | ב-30 | 5 | רשת ברזל, 10-15 ס"מ |
| תקרות וקורות | ב-30 עד ב-40 | 5-6 | ברזל צפוף, רטוט קפדני |
| עמודים וקירות | ב-30 עד ב-40 | 6 | אגרגט קטן באלמנט דק |
| חניה ושבילים | ב-30 | 4-5 | תפרים כל 3-4 מ' |
| רצפה תעשייתית | ב-30 עד ב-40 | 5 | סיבים או רשת, החלקה מכנית |
| מרפסת או קיר מול הים | ב-40 ומעלה | 5-6 | כיסוי בטון מוגדל |
אחרי שבחרתם את סוג הבטון, הכמות היא השאלה הבאה. במחשבון בטון תוכלו לחשב כמה קוב להזמין, כולל פחת.
גם הבטון הטוב ביותר יגיע לחוזק שתוכנן רק אם יטופל נכון בימים שאחרי היציקה. דרגת החוזק נמדדת אחרי 28 ימים, בתנאי אשפרה מבוקרים. בטון שהתייבש מהר מדי בשמש עלול לאבד חלק ניכר מהחוזק התאורטי שלו, ובעיקר בשכבה העליונה, שהיא בדיוק השכבה שנשחקת.
לכן בחירת סוג הבטון והאשפרה הולכות יד ביד. במדריך אשפרת בטון פירטנו את השיטות, את משך הזמן ואת ההתאמות הנדרשות לקיץ הישראלי ולימי שרב.
המספר מציין את חוזק הלחיצה האופייני במגה-פסקל אחרי 28 ימים. בטון ב-30 חזק בכ-50% מבטון ב-20, ולכן הוא הסטנדרט לרוב האלמנטים המבניים. ב-20 מתאים בעיקר לבטון רזה, למילויים ולשבילים שאינם נושאים עומס.
לחניה של רכב פרטי מקובל להשתמש בבטון ב-30 בעובי 12-15 ס"מ עם רשת ברזל. לרכבים כבדים או למשטחים מסחריים העובי והזיון גדלים, ולעיתים עוברים לב-40.
שקיעה היא מדד לעבידות של הבטון הטרי, כלומר עד כמה הוא נוזלי וקל ליציקה. מודדים אותה בבדיקת קונוס, ובישראל מסווגים אותה בדרגות כמו 4, 5 ו-6. שקיעה גבוהה מתאימה לשאיבה ולאלמנטים צפופי ברזל.
לא בהכרח. בטון בדרגה גבוהה יקר יותר, ויש לו לעיתים התכווצות וחום הידרציה גבוהים יותר. הבחירה הנכונה היא הדרגה שהמהנדס קבע לפי העומסים ודרגת החשיפה, לא הדרגה הגבוהה ביותר.
בטון רזה הוא בטון דל צמנט, לרוב ב-15 או ב-20, שיוצקים כשכבה דקה של 5-10 ס"מ מתחת ליסודות. הוא יוצר משטח עבודה נקי ומפולס להנחת ברזל ומונע ערבוב של אדמה בבטון המבני.